השעה הייתה 22:03 כשדולב עלה לקומה הרביעית בבניין הדירות ברחוב ביאליק. הגשם שטף את החלונות, והאור הכתום של פנס הרחוב נזל פנימה דרך התריסים החצי-סגורים. הדלת הייתה בדיוק כמו שתיארו לו — דלת עץ כהה, בלי מספר, בלי שלט. הוא הקיש פעמיים.
"מי זה?" שאלה אישה מעבר לדלת.
"דולב," ענה בקצרה.
הדלת נפתחה, והוא נכנס פנימה. הדירה הייתה קטנה, מסודרת מדי. ריח של נר וניל דק עמד באוויר. האישה מולו לבשה שמלת משי שחורה, שיער אסוף, מבט בוחן. היא לא הייתה הלקוחה.
"תתיישב, היא תכף תגיע," אמרה.
דולב לא שאל שאלות. הוא התיישב על הספה הקטנה שבקצה הסלון. טלוויזיה כבויה, שולחן עם כוס מים, שעון דיגיטלי ירוק הציג את השעה 22:07.
הוא חיכה.
**
22:42. האישה שציפו לה נכנסה. לא צעירה, לא זקנה, אבל מבטה אמר שלא כדאי להתעסק איתה. היא לא הציגה את עצמה. רק אמרה: "אז אתה הכתב?"
"לא בדיוק כתב," השיב. "חוקר עצמאי. פרילנס. אמרו לי שאולי יש לך מידע על מה שקורה פה בלילות."
היא חייכה חיוך עייף. "בלילות קורים הרבה דברים. חלקם לא מעניינים. אחרים… עדיף שלא תדע."
"אני מקבל תשלום כדי לדעת."
היא בחנה אותו כמה שניות. "מעולה. אז תתחיל להקשיב."
**
23:15. סיפורה התחיל כמו כל סיפור קלאסי של דירה דיסקרטית — סוד, כסף, שקט. אבל אז התחילו להיעלם לקוחות. אחד, שניים. בלי עקבות. משאירים טלפון כבוי, לפעמים ארנק, לפעמים רק שקט. בעלת הדירה לא שאלה שאלות. העובדות פחדו לדבר. ואז יום אחד, היא עצמה — האישה שמולו — פתחה דלת לאחד מאלה שנעלמו. רק שהוא כבר לא היה אותו אדם.
"העיניים שלו היו ריקות. כמו בובה. הוא דיבר בקול שלו, אבל לא היו רגשות, לא מבט. הוא לא הכיר אותי. הוא נכנס, הסתובב, לקח משהו מהחדר, ויצא."
"מה הוא לקח?"
"מפתחות. לא יודעים למה."
"ומאז?"
"עוד שניים כאלה באו. תמיד בין חצות לשלוש. תמיד לוקחים משהו קטן. כאילו מישהו שלח אותם."
**
00:26. דולב ביקש לראות את אחד החדרים. הדירה הייתה שקטה, כמעט קלינית. כל חדר היה כמעט זהה: מיטה, וילון כהה, מראה, נר קטן על השידה. הוא נכנס לאחד החדרים שבהם דווח על "המבקרים", חיפש רמז. מתחת למיטה מצא קופסה קטנה — בתוכה היו שלוש תמונות של גברים שונים. מאחוריהן שמות פרטיים, תאריכים, ושעות — כולן בין 2:00 ל-3:00 בלילה.
"תאריכים של היעלמויות?" שאל.
היא הנהנה. "כן. חלקם מוכרים בעיר. עורכי דין, בעלי עסקים. כל אחד מהם הגיע לכאן לפחות פעמיים לפני שנעלם."
"ולא אמרת למשטרה?"
"ומה אני אגיד? שגברים נעלמים בדירות דיסקרטיות? שהרוחות שלהם חוזרות לקחת מפתחות?"
**
01:13. רעם פילח את האוויר. הדירה רעדה. החשמל קפץ לרגע, ואז חזר. המארחת (לא הסכימה למסור שם) הלכה למטבח להכין קפה. דולב נשאר לבד בסלון עם התמונות. הוא הדליק את אחד הנרות — פתאום, צל קטן זז על הקיר ממול. הוא הסתובב, אבל החדר היה ריק.
"אין פה מראות חד-כיווניות או מצלמות?" שאל כשחזרה.
"לא. פה הכול אמיתי. עד כמה שזה מפחיד."
**
02:06. רעש בדלת. דפיקה אחת. שתיקה. ואז עוד אחת.
הם הביטו זה בזו. היא לא ציפתה לאף אחד. דולב סימן לה לא לפתוח. הוא הציץ דרך העינית.
גבר. פנים מוכרות — אחת התמונות. השעה והתאריך מהתמונה – היום.
"זה הוא," לחש.
הדלת נפתחה בזהירות. הגבר נכנס בלי לומר מילה. ניגש ישר לאחד החדרים, פתח את השידה, לקח קופסה מתכתית קטנה, ויצא.
הם עמדו המומים.
"לא שאל, לא הסתכל עלינו. כאילו אנחנו אוויר."
דולב שלף את הטלפון, אבל האיש כבר נעלם במדרגות.
**
03:14. הם ירדו לרחוב, בגשם. עקבות לא היו. הוא ניסה לחייג למספרים מהקופסה — רובן נותקו. השמות חזרו שוב: אנשי עסקים, מקורבים לפוליטיקה, כמה שהיו קשורים לעמותות או מכרזים ממשלתיים. הוא התחיל להריח משהו אחר — לא רוח, לא שדים. רשת.
"אולי הם לא באמת נעלמים," אמר. "אולי מישהו מוחק את הזהות שלהם. גונב חיים."
היא הביטה בו. "בשביל מה?"
"כסף. שליטה. לפעמים פשוט בשביל להיעלם."
**
04:22. הם חזרו לדירה. היא הביאה קופסה נוספת. בתוכה הייתה מחברת ישנה, עם כתב יד צפוף. שמות, סכומים, מפגשים. היא לא ידעה ממי זה הגיע. יום אחד זה פשוט הופיע לה בתיק.
"יכול להיות שמישהו פה רשם הכול, ואז ברח?"
"או שהוא עדיין פה."
**
05:40. כמעט בוקר. אור ראשון חדר מהתריסים. דולב כתב כל מה שראה. המחברת, התמונות, האיש שחזר. הוא לא ידע אם הוא יפרסם את זה. לא היה לו איך לגבות את הסיפור.
היא עמדה בדלת כשהלך. "אם תספר על זה — תיזהר. מי שחזר, אולי לא עזב באמת."
דולב ירד לרחוב. מכונית שחורה עמדה מול הבניין. בפנים, מישהו צילם אותו.
הוא לא חייך.
**
06:00. בדיוק.
במערכת העיתון, הקובץ נשלח למייל פרטי עם הכותרת:
"בלילה ברמת גן – משהו אחר לגמרי מתרחש בדירות הדיסקרטיות."
אבל הכתבה לא פורסמה.
המייל נמחק.
ודולב? נעלם שבוע אחר כך.
הדירה נסגרה. המארחת עזבה. הבניין נמכר.
והשעה 2:00 בלילה — נשארה שעת המפתח.
ואת השאר אשאיר לדימיונכם על מה קורה באותן דירות דיסקרטיות ברמת גן.